שלב המבצעים הגדולים

שלב הלחימה האחרון במלחמת העצמאות, שהחל במחצית אוקטובר 1948 ונמשך עד תחילת המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק (פברואר 1949), הצטיין באופיו ההתקפי. במגמה להסיג את הצבאות הפולשים, למגרם, להדוף את שרידיהם הרחק מן היישובים ומעבר לגבולות החלוקה ולכפות על מנהיגיהם כריתת שלום, ניהל צה"ל שורת מתקפות (אופנסיבות) שהיו רחבות היקף הן בשטחן הטריטוריאלי והן בכוחות שהופעלו בהן:

'מבצע עשר המכות', הידוע כ'מבצע יואב' (15 – 22 באוקטובר 1948): פתח את המתקפה בדרום. במהלכו נפרצה הדרך לנגב תוך ביתור רצועת הניתוק המצרית לאורך כביש אשקלון-חברון.
'מבצע ההר' (19 – 22 באוקטובר): במהלכו הורחבה השליטה בהרי יהודה מדרום למסילת הברזל לירושלים.
'מבצע חירם' (28/29 – 31 באוקטובר 1948): במהלכו נכבש הגליל המרכזי והוכנע כוח 'צבא ההצלה' שפעל באזור. כן נכבש שטח בדרום לבנון שפונה בעקבות הסכם שביתת הנשק.
'מבצע לוט' (24 – 25 בנובמבר 1948): במהלכו הושגה שליטה ישראלית בצפון-מזרח הנגב עד לסדום וים המלח.
'מבצע אסף' (5 – 7 בדצמבר 1948): במהלכו השתלט צה"ל על הנגב המערבי והסיג את הצבא המצרי עד לגבול רצועת עזה.
'מבצע חורב' (22 בדצמבר 1948 - 7 בינואר 1949): במהלכו נכבש מרכז הנגב לאורך ציר באר שבע-ניצנה. במבצע נכבש גם חלק מסיני, שפונה בלחץ האו"ם והמעצמות.
'מבצע עובדה' (6 – 10 במרס 1949): אחרון מבצעי המלחמה, במהלכו נקבע שלטון ישראל על כל הנגב הדרומי, עד ים סוף.
ברוב המתקפות לקחו חלק כוחות מחטיבות שונות, רגלים ושריון, יחד עם חילות האוויר והים, ופיקדו עליהם מפקדי חזיתות.

קביעת המגמות וראשית התכנון של המתקפות החלו עוד ביולי-אוגוסט 1948, אך לכל מתקפה קדמו אירועים ונסיבות שהשפיעו על קביעת המועד והתכנון המדויק שלה.

לא כל המהלכים נחלו הצלחה ולא כל היעדים הושגו, אולם בסיומם של מסעות המלחמה האלה ניצבו חיילי צה"ל בשערי עזה, צפונה מהגבול הלבנוני, בעומק הפרוזדור לירושלים ועל חופי ים המלח וים סוף. הובטח הרצף הטריטוריאלי בין הנגב למרכז הארץ ולצפונה, הורחב הפרוזדור לירושלים והגליל כולו נשלט בידי ישראל.
ההצלחות הצבאיות של ישראל והלחצים המדיניים הבינלאומיים שכנעו את מנהיגי מדינות ערב בהכרח לחתום על הסכמי שביתת נשק, שיביאו את המלחמה אל קצה.