שלב עשרת הימים

קרבות 'עשרת הימים' מהווים את שלב הלחימה האמצעי במלחמת העצמאות, בין 9 ל-18 ביולי 1948. בתקופה קצרה זו, שבין שתי ההפוגות, נערכו מבצעים התקפיים בצפון, במרכז ובדרום, שהביאו לייצוב קווי החזית למול הצבאות הפולשים.

ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, עם סיום תוקף המנדט שהעניק האו"ם לבריטניה בארץ וכמה שעות לאחר פלישת הצבאות הערביים לתוך ארץ ישראל המנדטורית, התקבלה באו"ם החלטה למינוי מתווך לארץ ישראל. לתפקיד מונה הרוזן פולקה ברנדוט, שהיה יושב ראש הצלב האדום השוודי, ועליו הוטל, בין השאר, "להביא בדרכי שלום להסדרת המצב בארץ ישראל".
המתווך הגיע לארץ במהלך קרבות הבלימה שנערכו בחזיתות השונות והצליח להביא את הצדדים להסכמה על הפוגה בת ארבעה שבועות, החל ב-11 ביוני 1948. בתקופה זו, שנקראה לימים 'ההפוגה הראשונה', הוא הציע תכנית חדשה לחלוקת הארץ. התכנית הייתה שונה מהמקורית (זו שנתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר) בכך שהיא התייחסה לשליטה בפועל של הצבאות בשטח, וכללה את ירושלים והנגב בשטח המדינה הערבית ואת הגליל המערבי במדינה היהודית.

במקביל לפעילות המדינית ניצלו הצדדים את ההפוגה לארגון הכוחות הלוחמים. בישראל נערך גיוס רחב היקף, בעיקר במסגרות גח"ל (גיוס חוץ לארץ) ומח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), וכן ארגון מחדש של חיל המשמר, כאשר לוחמים מעל גיל 35 תפסו את עיקר משימות השמירה בעמדות ובמשלטים ואפשרו את מעבר הצעירים לחטיבות הלוחמות. תהליך זה הסתיים, מבחינה סמלית, ב-26 ביוני 1948, עת נערכו בכל היחידות טקסי השבעה לצבא ההגנה לישראל.

תכנית ברנדוט לא התקבלה ובסיום ההפוגה התחדשו הקרבות.
צה"ל ריכז את עיקר מאמציו בחזית המרכז, שם פעלו שש מתוך 12 החטיבות הלוחמות, מתוך כוונה לפרוץ מסדרון רחב אל ירושלים. במבצע 'דני' נכבשו בקעת אונו שממזרח לפתח תקווה, מרחב הערים רמלה ולוד, שטחים נרחבים בשפלה ושלוחות ההרים מדרום לציר שער הגיא (כיום שלוחת כיסלון). המתחם הירדני בלטרון לא נכבש, ואף לא כותר, אולם נוצר מסדרון מקשר בשליטה ישראלית בין ירושלים למישור החוף.
בחזית הדרום הקדים הצבא המצרי לתקוף במטרה להרחיב את רצועת הניתוק שיצר לרוחב הארץ בין מג'דל לפלוג'ה (כיום כביש אשקלון - קריית גת). התקפות נגד של צה"ל במסגרת מבצע 'מוות לפולש' ייצבו מחדש את קו החזית.
בצפון הארץ נערך מבצע 'דקל' בגליל התחתון, בסופו נכנעו בפני צה"ל מרבית היישובים הערביים, ובראשם העיר נצרת.
מבצע 'ברוש' באצבע הגליל, מול הצבא הסורי, לא הביא לשינוי משמעותי בשטח, אבל מנע מהסורים לחדור מערבה לשטחי הגליל.

התוצאה המשמעותית ביותר של קרבות עשרת הימים הייתה, כאמור, בחזית המרכז, עם פריצת מסדרון לירושלים. המלך עבדאללה הבין שהערבים הגיעו לקצה גבול הישגיהם הצבאיים והחליט לחדש את המגעים הדיפלומטיים. גם המתווך ברנדוט הכניס שינויים בתכנית ההסדר שהציע, וביטל את העברת ירושלים כולה לשטח המדינה הערבית. אולם כיוון שלא נתהווה שינוי של ממש בחזית הדרום דבק בהצעתו להעביר את הנגב לידי המדינה הערבית, ואת הגליל לידי המדינה היהודית.

בעקבות חידוש הקרבות חזר ברנדוט למועצת הביטחון של האו"ם. בתמיכת המדינות הערביות, בעקבות תבוסותיהם בחזית המרכז ובגליל התחתון, הוחלט על חידוש ההפוגה ב-18 ביולי 1948.
'ההפוגה השנייה' נכנסה לתוקף, אולם חוסר ההכרעה הצבאית והמדינית בנגב רמז לכך שגם ימיה ספורים.