שלב נטילת היוזמה

מרבית הפעילות המלחמתית עד סוף חודש מרס 1948 התנהלה על פי יוזמות של הערבים הפלסטינים בסיוע מתנדבים ממדינות ערב השכנות, בעוד הכוחות של היישוב היהודי מגיבים ליוזמות אלה בפעולות עונשין ובפעולות גמול.

ההנהגה המדינית של היישוב היהודי, ששאפה לאתר ולהגביל את עוצמת העימות, בתקווה שכך תמנע התלקחות צבאית כללית, הורתה לפיקוד הצבאי לפעול במתכונת זו ואת מרב המאמצים להקדיש להגנה על קיומם של כל היישובים היהודיים ולסיוע לאלה המנותקים והנתונים במצור. מדיניות זו נבעה גם מהמצב שאפיין את היישוב היהודי בחודשי המלחמה הראשונים, שעיקרו – מחסור במגויסים ומחסור באמצעי לחימה (נשק ותחמושת מכל הסוגים).

בראשית 1948 מנו המגויסים לשורות ה'הגנה' כמה אלפים בלבד ונדרש זמן לגייס לוחמים חדשים, לארגנם ולהכינם לפעילות קרבית מלאה. עד סוף מרס הגיע מספר המגויסים ללמעלה מ- 16,000 איש, ושליחי ה'הגנה' בחו"ל עשו ככל יכולתם בפעילות ה'רכש' במטרה להשיג נשק ותחמושת ולהעבירם בהסתר לארץ. כמו כן ניתנה הנחיה כללית לכוחות לפעול מבלי להסתבך בעימות עם שלטונות המנדט הבריטי וכוחותיו, שהיו עדיין (עד 15 במאי 1948) בעלי הריבונות בארץ.

חודשים ספורים לאחר פרוץ העימות האלים התברר שמדיניות התגובה המוגבלת לא מנעה את התרחבות זירות הקרב ולא נתנה מענה מספק למצוקת היישובים המנותקים ולריבוי הנפגעים מבין הלוחמים. מטה ה'הגנה' החל כבר בחודש פברואר 1948 בגיבוש תכנית התקפית שעיקרה – נטישת מדיניות התגובה המוגבלת ונקיטת יוזמה בכל החזיתות. תכנית זו, שכונתה "תכנית ד'", הגדירה את תחומי האחריות הפיקודית של כל אחת מחטיבות ה'הגנה' (חטיבות החי"ש והפלמ"ח) וקבעה את משימותיהן הצבאיות.

המטרות העיקריות של תכנית ד' היו:

* יצירת רצף טריטוריאלי בשליטה יהודית.
* מניעת אפשרות לחבירה בין הכוחות הפלסטינים לבין צבאות מדינות ערב.
* יצירת תנאים לבלימת הכוחות הערביים על צירי הפלישה הצפויים.

להשגת מטרות אלה תוכננו פעולות צבאיות לכיבוש שכונות, ערים וכפרים פלסטינים במטרה להחזיקם ולשלוט בהם.
התכנית, שהופצה באמצע מרס למפקדי החטיבות, הייתה אמורה להתבצע רק לאחר ה- 15 במאי, עם סיום השלטון הבריטי בארץ. ואולם בחודש מרס החמיר מצבו של היישוב היהודי הן בזירה הצבאית בארץ והן בזירה המדינית באו"ם: שיטת השיירות גבתה מחיר גבוה בחיי לוחמים ולא הצליחה לספק את צורכי היישובים הנצורים, ובמקביל הסירו האמריקאים את תמיכתם בהחלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר והציעו להקים בארץ ישראל משטר נאמנות.

נוכח סכנות אלה החליטה ההנהגה היהודית ליטול את היוזמה ולהתחיל בפעולות התקפיות ברוח תכנית ד' ועל פיה כבר באפריל 1948, עוד לפני סיום המנדט הבריטי. ראשיתו של המפנה במבצע 'נחשון' ובקרבות משמר העמק, המשכו בכיבוש החלקים הערביים של טבריה וחיפה, כיבוש צפת הערבית וסביבותיה במבצע 'יפתח', מבצע 'חמץ' בסביבות תל אביב וכניעת יפו, מבצעי 'יבוסי' ו'קלשון' בירושלים, מבצע 'הראל' בדרך לירושלים ומבצע 'אהוד' (ששמו שונה למבצע 'בן-עמי') לכיבוש הגליל המערבי ועכו.

רוב המבצעים הושלמו עוד לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מיעוטם נמשכו גם לאחר ההכרזה בה' באייר תש"ח. מבצעי תכנית ד' השיגו את מטרתם העיקרית – ערב יציאת הבריטים מהארץ נוצר רצף טריטוריאלי בין כל היישובים היהודיים, רצף בשליטת כוחות ישראלים.