חודשי המלחמה הראשונים

ביום ראשון, 30 בנובמבר 1947 (למחרת קבלת ההחלטה על החלוקה בעצרת האו"ם), נפתחה אש מן המארב על אוטובוס אגד שהיה בדרכו מנתניה לירושלים.
חמישה מנוסעי האוטובוס נהרגו.
תקרית זו מציינת את ראשית מלחמת העצמאות ומאפיינת באורח כללי את פניה של המלחמה בחודשיה הראשונים, עד חודש מרס 1948.

את מעשי האיבה בחודשים אלה ניתן להגדיר כרצף של פעולות יזומות ופעולות גמול. מדובר באירועים מקומיים, אשר בוצעו בידי יחידות קטנות שמנו כמה עשרות לוחמים במסגרות של מחלקות ופלוגות. למרות שמעשי האיבה התרחשו בכל רחבי הארץ, הם לא נבעו מתכנון ושליטה בקנה מידה ארצי.
הכוח הצבאי הערבי במרחב היה מפוצל. בעיקרו היה מורכב מכוחות של פלסטינים מקומיים, שאורגנו, בנפרד, תחת קבוצות הנהגה מקומיות שעלו מקרב צעירי הכפר הבודד, או ממספר כפרים סמוכים. אליהם הצטרפו עם הזמן מתנדבים ממדינות ערביות: ארבעה גדודים של 'צבא ההצלה', מתנדבים מעיראק ומסוריה; יחידות בודדות (בהיקף של שני גדודים) של 'האחים המוסלמים' שהגיעו ממצרים ופעלו לאורך ציר החוף מעזה ועד יפו, וגם יחידות בודדות של שכירי חרב שפעלו, תחת מרות עבר הירדן, בעיקר בהרי ירושלים ובחברון.

ארגון הכוח הצבאי היהודי היה טוב יותר ברמה הארצית. תחת פיקוד ארגון ה'הגנה' הופעל הפלמ"ח ככוח מגויס ארצי, ובו מעל 5,000 לוחמים. מחלקות הפלמ"ח מוקמו בכל רחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים ובמושבים, אך היו תחת פיקוד ושליטה ארציים. מלבדם הופעלו גם כוחות חי"ש (חיל שדה, כאלפיים וחמש מאות לוחמים) וחי"מ (חיל משמר, כאלפיים לוחמים מבוגרים) על פי חלוקה מרחבית. בשלבי המלחמה הראשונים המשיכו לוחמים אלה לעסוק במקומות עבודתם האזרחיים ונקראו לפעולת שמירה או למבצעים על פי הצורך. ב-18 בפברואר 1948 הוצא צו התייצבות וגיוס מלא לכל הגברים בגילאי 16 עד 35, ומשלב זה ואילך אורגנו כל הלוחמים, מעל גיל 18, במסגרות של גדודים וחטיבות.

היוזמה ההתקפית בחודשי המלחמה הראשונים הייתה בידי הערבים, שביצעו בעיקר פעולות טרור בערים המעורבות (ירושלים, חיפה וגבול יפו – תל אביב) ובדרכים המובילות ליישובים היהודיים המרוחקים. הכוחות הערביים לא הצליחו לכבוש יישוב יהודי או שכונה יהודית, אך הם הצליחו לשבש את מהלך החיים התקין בכל רחבי הארץ.

בשלב זה בחרה הנהגת היישוב היהודי לנקוט מדיניות הבלגה מכמה סיבות שונות, שהראשונה בהן: התקווה כי התפרצות האלימות הערבית לא תסלים לכלל מלחמה כוללת. גם הצרכים המדיניים – לזכות בהכרה מצד מעצמות העולם – מנעו ביצוע פעולות שעלולות להציג את היישוב היהודי כתוקפן. ולבסוף – ההנהגה הייתה מעוניינת להרוויח זמן בטרם הסלמה, אם תבוא, על מנת לגייס את כוח האדם ולהשיג את הציוד הצבאי הדרושים לעימות כולל.

בתהליך שנמשך על פני הזמן השתנתה התפיסה הצבאית של היישוב היהודי, ממגננה, דרך פעולות גמול ופעולות יזומות ועד יוזמה התקפית מלאה במבצע 'נחשון', המאפיין את סופה של התקופה הראשונה במלחמת העצמאות.
פעולות המגננה כללו גידור וביצור היישובים היהודיים, איסוף מלאי תחמושת ואמצעי לחימה, ארגון מערכת ההגנה המקומית על ידי שיבוץ התושבים לתפקידים בחירום, ותגבור הכוחות הצבאיים המגויסים בכל יישוב.
פעולות הגמול בוצעו בתחילה בידי יחידות קטנות, כדוגמת הפשיטה על חניון מכוניות ברמלה בליל 11/12 בדצמבר 1947, בתגובה לרצח נהג יהודי שהיה בדרכו לכפר ורבורג.
החל מחודש ינואר בוצעו פעולות צבאיות קטנות, לאו דווקא כתגובה ישירה לפעולה ערבית.
ב-18 בינואר 1948 הוצאה פקודה מפורשת מטעם מטכ"ל ה'הגנה', תחת הכותרת 'הוראות לתכנון פעולות יזומות'. במסגרת זו בוצעו ברחבי הארץ מאות פעולות, כגון מארבים, הטרדות באש וחבלה. פעולות אלה הגיעו לשיאן בחודש פברואר, כדוגמת הפעולה בכפר סעסע בגליל, שבה בוצע תמרון פלוגתי מוצלח כנגד יישוב ערבי ששימש בסיס ליחידות ערביות לוחמות.
מבצע 'נחשון', בראשית חודש אפריל 1948, מציין את סופה של תקופת המלחמה בחודשיה הראשונים, בהתאם למאפיינים שהוצגו לעיל. במבצע זה הגיעה לשיאה המגמה של נקיטת יוזמה התקפית, והוא מהווה נקודת מפנה בקורות מלחמת העצמאות.