אודות המלחמה

מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט (1947 עד 1949), הייתה מלחמתו של היישוב היהודי בארץ ישראל בערביי הארץ – הפלסטינים – ובמדינות הערביות, אשר התנגדו למימוש החלטת ארגון האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947.
ההחלטה, בדבר הקמת מדינה יהודית עצמאית ומדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל, נודעה בשם 'החלטת החלוקה', והגבולות המפרידים בין שתי המדינות שהיו אמורות לקום הם גבולות החלוקה.
המלחמה החלה ממחרת החלטת עצרת האו"ם ונמשכה עד ה- 20 ביולי 1949, יום בו נחתם הסכם שביתת הנשק עם האחרונה מבין המדינות הערביות – סוריה.
תהליך שחרור החיילים עד החזרה לשגרה נמשך חודשים אחדים, עד ראשית תש"י (סתיו 1949).

היישוב היהודי בארץ, שנשא בעול המלחמה (בעזרה כספית ומדינית של יהודי התפוצות), מנה בראשית הקרבות כ- 630,000 נפש. במהלך המלחמה הגיעו לארץ יהודים רבים ממחנות הפליטים באירופה וממחנות מעצר בקפריסין וכן מתנדבים יהודים מכל העולם, ובסוף 1948 כבר הגיע מספר היהודים בארץ ל- 760,000 נפש. הכוח הצבאי היהודי, שבראשית המלחמה מנה כמה עשרות אלפי מגויסים, הגיע בסתיו 1948 ליותר מ- 100,000 חיילים.
מספר הערבים בארץ ישראל היה בראשית המלחמה כ- 1.25 מיליון נפש, מהם כעשרים אלף לוחמים (כולל כ- 5,000 מתנדבים ממדינות ערב השכנות במסגרת 'צבא ההצלה' ו'האחים המוסלמים'). למחרת הכרזת העצמאות הצטרפו לכוח זה צבאותיהן של חמש מדינות ערב – מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון (שאוכלוסייתן מנתה עשרות מיליונים) – שתקפו את מדינת ישראל אשר זה עתה נולדה, במטרה מוצהרת לחסלה.
בשלב הראשון היה לערבים יתרון מסוים בכוח אדם ויתרון ניכר בחימוש, במיוחד בנשק כבד שחסר מאוד לצה"ל, אולם במהלך הקרבות התעצם צבא ההגנה לישראל, ניצח במלחמה ומילא את המשימה שהוטלה עליו – להבטיח את קיומו של יישוב יהודי בארץ, ולאפשר לו לכונן מדינה עצמאית שתהיה בית לאומי ליהודים בעולם כולו.
הכוח הערבי-פלסטיני החל להתפורר עוד לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ופלסטינים רבים ברחו או גורשו למדינות ערב השכנות. בסוף המלחמה נותרו בישראל כ- 170,000 ערבים.

אפשר להבחין בשני שלבים של המלחמה:
בשלב הראשון (עד מאי 1948) נלחמו בערביי הארץ כוחות ה'הגנה' של היישוב היהודי, כ- 32,000 איש. במספר זה נכללו כ- 5,500 לוחמי שלוש חטיבות הפלמ"ח; כ- 11,500 לוחמי שש חטיבות חיל השדה (חי"ש); כ- 6,000 אנשי חיל המשמר (חי"ם); אלפי מגויסים לחילות המקצועיים, לשירותים, למפקדות ולמטות; וכ- 3,100 אנשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ולוחמי חירות ישראל (לח"י).
ערב המלחמה ובחודשיה הראשונים לערבים, כמו ליהודים, לא הייתה ריבונות. שני הצדדים היו נתונים תחת שלטון מנדטורי בריטי שהלך והתפנה בהדרגה, ושניהם שאפו לתפוס את מרב השטח בעת התפנות הבריטים, אך האפשרויות לכך היו מוגבלות.

בשלב השני (לאחר שהוכרז על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948) לחם צה"ל – צבא הגנה לישראל, צבאה של מדינת ישראל הריבונית – בצבאות מדינות ערב (ללא התערבות או סיוע של גורם זר ובלי מגבלות חיצוניות).
שלב זה הסתיים בניצחונו של צה"ל, שכבש שטחים גם מעבר לגבולות 'החלטת החלוקה' וקבע את הגבולות שאושרו בהסכמי שביתת הנשק: עם מצרים (24 בפברואר 1949), עם לבנון (23 במרס 1949), עם ירדן (3 באפריל 1949) ועם סוריה (20 ביולי 1949).

מחיר הניצחון הישראלי היה כבד: מעל עשרת אלפים נפגעים, בהם כששת אלפים הרוגים. אולם השאיפה למדינה יהודית עצמאית התגשמה.
תוצאות המלחמה קבעו את גורלה של המדינה לשנים הבאות, והשפעותיה שרירות עד היום.

אודות המלחמה | 

אודות המלחמה | 

אודות המלחמה | 

אודות המלחמה | 

אתרי מלחמת העצמאות