ירושלים

ירושלים במלחמת העצמאות

ירושלים, העיר הקדושה לעולם היהודי, הנוצרי והמוסלמי, הציבה אתגר קשה לפני התנועה הציונית מראשית פעילותה בארץ ישראל: מצד אחד – ההנהגה הציונית ראתה בירושלים עוגן היסטורי-לאומי חשוב לתחייתה של הריבונות היהודית בארץ, מצד שני – הבינה אותה הנהגה שמן הנמנע להשיג הסכמה בינלאומית לריבונות יהודית על ירושלים בכלל ועל אתריה המקודשים בפרט. כפועל יוצא מהבנה זו התרכז הממסד הציוני בפיתוחה ובביסוסה של עיר יהודית בירושלים החדשה (העיר המערבית).
אותה גישה עמדה ביסוד התביעה של הסוכנות היהודית לפני ועדת פיל (1938) ולפני ועדת אונסקו"פ (1947), לפתרון של חלוקת ירושלים באופן שיחיל ריבונות יהודית על ירושלים המערבית וריבונות אחרת (בריטית או בינלאומית, אך לא ערבית) על ירושלים המזרחית, ובתנאי שיתאפשר בה חופש פולחן לבני כל הדתות. התביעה השנייה, לרצף קרקעי ('מסדרון') בשליטה יהודית, שיחבר את ירושלים עם השפלה, הייתה אף היא פרי ההכרה כי ירושלים יהודית לא תוכל להתקיים ללא קשר רצוף עם הריכוז היהודי הגדול והחזק בשפלה, וגם ההכרה שאותו ריכוז לא יתקיים ללא ירושלים.

החלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב-29.11.1947 התעלמה מדרישותיה של ההנהגה הציונית. עצרת האו"ם החליטה על בינאום ירושלים כולה, ועל ניתוקה מהשפלה ומשטח המדינה היהודית. אף על פי כן זכתה החלטה זו לאישורו של הרוב בהנהגה הציונית, שהסכים לוויתור הכואב בתמורה להכרה הבינלאומית במדינה היהודית העתידה לקום.

בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מהחלטת החלוקה ועד התפנות הבריטים) השתדלה ממשלת המנדט הבריטי, שמרכזה היה בירושלים, למנוע את הסלמת האלימות בעיר. בתחילתו של שלב זה עדיין האמינה ההנהגה היהודית באפשרות הראשונה, שירושלים לא תותקף, ועל כן ריכזה את מיטב מאמציה בקיום הקשר בין השפלה לירושלים באמצעות שיירות שהובילו צורכי קיום, אמצעי לחימה ולוחמים. על אף המחיר הגבוה שגבתה שיטת השיירות, ועל אף השכלולים והפיתוחים של השיטה, היא לא הצליחה לספק את צרכיו של היישוב היהודי בירושלים (כפי שגם הערבים התקשו לספק את צורכיהם של ערביי ירושלים).

בחודש מרס 1948 הושלם המצור שהטילו הערבים על ירושלים ולא היה ניתן עוד להעביר מזון, ציוד, אמצעי לחימה או תגבורת לעיר. בהתחשב במחסור, במצוקת כוח האדם היהודי ומנגד הגידול בכוח הערבי הלוחם שכבר מנה כאלף איש, הסכנה של נפילת ירושלים היהודית נראתה כאפשרות ריאלית.
נוכח מציאות זו הבינה הנהגת היישוב, בראשות דוד בן-גוריון, כי יש להקצות מאמץ צבאי מרבי לגזרת ירושלים. מתחילת אפריל 1948 כוון המאמץ הצבאי לשני יעדים – האחד: להבטחת הדרך אל העיר, והשני: להרחבת השליטה היהודית בעיר עצמה ולקיום האחיזה היהודית בסביבותיה, לקראת הפינוי הבריטי וההתרחשויות הצפויות בעקבותיו. המבצע הצבאי הגדול ביותר בשלב הראשון של המלחמה, מבצע 'נחשון' (9-4 באפריל 1948), סימן את ראשיתה של מגמה צבאית חדשה, התקפית, וכן את הצבתה של ירושלים במרכז הפעילות הצבאית.
המלחמה על הדרך החלה שישה ימים לאחר מבצע 'נחשון', במבצע 'הראל' (21-15 באפריל). אלא שמיד בסיומו נקראה חטיבת 'הראל' לעלות לירושלים למבצע 'יבוסי' (22 באפריל עד 2 במאי 1948), והדרך שוב נחסמה. במבצע 'מכבי' (18-8 במאי) שבה הדרך ונפתחה.

בפתח השלב השני של מלחמת העצמאות, במקביל להכרזה בתל אביב בה' באייר תש"ח (14.5.1948) על הקמתה של מדינת ישראל, הצליח המאמץ הצבאי היהודי לפתוח (לזמן קצר בלבד) את הדרך לירושלים, ואף להשתלט על מתחמים בריטים בתוך העיר (במבצע 'קלשון', 15-14 במאי). ואולם באותה עת איבדה ירושלים את העורף היהודי שלה עם נפילת גוש עציון, פינוי קליה ובית הערבה, פינוי עטרות ונווה יעקב ופינוי הרטוב. עדיין נשארו בשליטת הכוחות היהודים הר הצופים, הרובע היהודי בעיר העתיקה, רמת רחל והיישובים היהודים הסמוכים ל'מסדרון' שבין ירושלים לשפלה.

כוחות 'הלגיון הערבי' (צבא עבר הירדן), שהוצאו משטח ארץ ישראל המערבית לקראת הפינוי הבריטי, שבו לזירת ירושלים יומיים לאחר שהבריטים פינוה וחידשו את האיום על הרובע היהודי בעיר העתיקה ועל העיר החדשה כאחד. כוחות 'האחים המוסלמים', שנלוו לצבא המצרי, הגיעו תוך זמן קצר להר חברון ולשוליה הדרומיים של ירושלים ואיימו עליה מדרום.
בה בעת נחסמה שוב הדרך המקשרת בין ירושלים לשפלה, עם התמקמות הלגיון במתחם לטרון, וכוחות המגן היהודים נאלצו להתמודד עם הכוח הערבי המתוגבר במצב של מצור מחודש. למצוקת המזון והמים ממנה סבלה אוכלוסיית ירושלים נוספה עתה סכנת ההפגזות וההתקפות של הלגיון.
עד סוף חודש מאי התנהלה לחימה קשה בכל הגזרות. בסוף החודש (28.5.1948) נכנע הרובע היהודי ומגיניו הלכו לשבי בעבר הירדן. כוחות המגן היהודים הצליחו להחזיק בהר הצופים ובקיבוץ רמת רחל, שעבר פעמים אחדות מיד ליד, וכן הצליחו ליצור רצף קרקעי בין השכונות היהודיות עם כיבוש שכונת קטמון הערבית.
במאבק על הדרך נכשלו הכוחות היהודים בכל הניסיונות לכיבוש לטרון, אך במקביל הצליחו, הודות לכיבושן של נקודות מפתח, לפתוח דרך חלופית העוקפת את מתחם לטרון. דרך זו, 'דרך בורמה', הוכשרה בהפוגה הראשונה להעברת מזון, ציוד ותגבורת לירושלים. כך הוסרה סכנת המצור מן העיר.

בקרבות 'עשרת הימים' שבין ההפוגה הראשונה לשנייה (18-9 ביולי 1948) כוון המאמץ הצבאי היהודי להרחבת השליטה בירושלים. במסגרת מאמץ זה נכבשו שכונות ערביות אחדות בדרום-מערב העיר, אך נכשל ניסיון נוסף לכיבוש הרובע היהודי בעיר העתיקה במבצע 'קדם' (16 ביולי).
במסגרת המאמץ להבטחת הרצף הקרקעי עם השפלה תוכנן מבצע רחב היקף – מבצע 'דני' (מבצע רב חטיבתי, 18-9 ביולי), שהסתיים בכיבושן של הערים הערביות לוד ורמלה ובהחלשה ניכרת של הלגיון, אך היעד של כיבוש לטרון לא הושג גם הפעם.
מאמץ נוסף להרחבת ה'מסדרון' נעשה במבצע 'ההר' (22-19 באוקטובר 1948), בו נכבשו שטחים נוספים מדרום וממזרח לירושלים.

לצד הפעילות הצבאית פנתה ממשלת ישראל לשורת צעדים מדיניים, שמטרתם – החלת ריבונות מדינת ישראל על ירושלים. זאת מבלי להצהיר על שלילת החלטת הבינאום של או"ם. הוחלט על החלת שלטון צבאי ישראלי על ירושלים (25.7.1948) ומינוי דוב יוסף למושלה הצבאי.
בחלק המזרחי שאפה ישראל לכינון שלטון בינלאומי על אתרי ירושלים המקודשים, ואילו ביחס לשטח עצמו חתמה על הסכמים שהקנו לעבר הירדן שליטה על חלקה המזרחי של העיר (הסכם דיין-אלתל ב-30.11.1948 והסכם שביתת הנשק בין ישראל לעבר הירדן ב-3.4.1949).
עוד בטרם התקבלה כחברה באו"ם נהגה ישראל בירושלים כבבירתה: ב-17 בפברואר 1949 נפתח בירושלים מושב הכנסת הנבחרת הראשונה, ובמעמד זה אף הושבע חיים ויצמן לנשיא הראשון של מדינת ישראל.

המבצעים במסגרת ירושלים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

ירושלים בחודשי המלחמה האחרונים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע ההר וקרבות בפרוזדור ירושלים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

ירושלים בשלב עשרת הימים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע דני גזרה מזרחית

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע יורם

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע בן נון א' ו-ב'

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

ירושלים בשלב בלימת הפלישה

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מרחב עוטף ירושלים בשלב בלימת הפלישה

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

קרבות נפילת גוש עציון

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע קילשון

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע יבוסי

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע מכבי

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע הראל

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע נחשון, הגזרה המזרחית

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מבצע נחשון, הגזרה המערבית

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

מרחב עוטף ירושלים בחודשים הראשונים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

ירושלים, השכונות הדרומיות, בחודשים הראשונים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

ירושלים, מרכז העיר, בחודשים הראשונים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

ירושלים, השכונות הצפוניות, בחודשים הראשונים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

דרך תל אביב ירושלים, בין קרית ענבים לירושלים, בחודשים הראשונים

/home/mipo/domains/moreshet-map.org.il/public_html/wp-content/themes/roots-mipo/base.php

דרך תל אביב ירושלים, בין שער הגיא לקרית ענבים, בחודשים הראשונים

   מבצע            קרב